שסבתא לא תדע

"שששש שסבתא לא תדע" לחש לי סבא.

סבא שלי הטוב. סבא הקומוניסט. הציוני. שהיה ילד חרדי. שעלה לארץ והקים קיבוץ. שעזב את הקיבוץ כי היו בו שווים אבל גם שווים יותר. ששכל כאן את בנו בכורו בפיגוע דריסה של הלגיון הירדני. סבא שלימד אותי לרחוץ כלים ביעילות ובלי בזבוז מים.

אסור היה שסבתא תדע שמתחת לכיור המטבח, עמוק מאחור, מוסתר בקבוק יין לקידוש.

בשבת בבוקר סבא היה מקדש – בלב - ושותה כוסית בסתר.

מחייך אלי כשותפה לסוד. כשותפה למרד הקטן שלו.

כשותפה לגעגועיו.

וחייו היו מלאים בגעגועים.

אבל הוא לא דיבר על הגעגוע. לא דיבר על צער וכאב.

אותה כוסית בשבת – הזכירה לו מהי שמחה.

"הם לא היו קומוניסטים" טענה שוב ושוב אמא שלי.

"אמא הם היו קומוניסטים. קומוניסטים של העליה השלישית. אני זוכרת. אחר כך וגם בגלל תפקידים חשובים הם התפקדו למפאי או למשהו. אבל אני זוכרת בבירור שהם היו קומוניסטים. אחרת למה סבתא אסרה לקדש על השבת??" על זה לא היתה תשובה.

ואולי אל תוך האתאיזם המוחלט, הסתנן גם זעם על אלוהים?

בדרכו לארץ השאיר סבא את הטלית והתפילין במלון האחרון בו לן לפני העליה לאניה.

מזכרת אחרונה מבית הוריו - שננטשה מאחור מסיבות אידאולוגיות.

סבא לא נכנס לבית כנסת מאז.

בשמחת תורה היה לוקח אותנו עם דגל מקושט בתפוח – לראות ובעיקר לשמוע מבחוץ.

כף רגלו לא דרכה בתוך בית כנסת, עד...

עד שאחי עלה לתורה.

שום עין לא נשארה יבשה בעליה הזו לתורה.

כך סיפרו לי.

היחידה שלא היתה בעליה לתורה של אחי היא אני.

היחידה שלא ראתה גם את סבא עולה.

כנערה בת חמש עשרה – הושארתי במלוא כובד האחריות בבית, לדאוג שהכל יהיה מוכן וכל הנרות ידלקו על השולחנות המקושטים, העמוסים כל טוב כאשר יגיעו האורחים.

כי לכל משפחה יש מה שחשוב לה.

.

לסבא תמיד היתה סבלנות אלינו.

תמיד היה לו כוח – לקחת אותנו לטייל ולספר סיפורים אופטימיים.

כשהיינו קטנים וסבא וסבתא עדיין גרו בתל אביב – תמיד לקח אותי ברגל אל גן החיות בגן העיר.

אחר כך גן החיות נסגר, החיות עברו לספארי החדש שהוקם ברמת גן

וסבא וסבתא הזקנים עברו לגור קרוב אלינו בירושלים.

בקבוק היין הסודי לקידוש עבר גם הוא לירושלים.

כך גם המזוודה ובה חפציו האישיים של הבן שלהם, אח של אמא, דוד שלי.

המזוודה מעולם לא נפרקה, היא אוחסנה סגורה בארון.

כמו הכאב של סבא.

.

יש בתים מעורבבים.

בתים בהם ההגדרות גמישות.

מי אתם, מי אנחנו..

כשאני פוגשת לקוחות חדשים, אני שואלת אותם איך הם מגדירים את עצמם.

זה חשוב לי כדי לתכנן ולעצב נכון - עבורם.

רובם יודעים להגדיר די במדוייק.

לרוב האנשים ברור מי הם. מה הם. מה דרך החיים שלהם ובמה הם מאמינים.

המסגרות מובנות.

אצלי כנראה כל שילוב אפשרי וכל התשובות נכונות.

כל עוד הכל נשאר פתוח. לא סגור.

זה בסיס קוד השייכות שלי.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב