אולי בגילגול אחר...
"אני רצה, רצה רצה" היא סיפרה לי מה היא זוכרת מהחלום ההוא ואמרה שהיא חושבת שזה לא היה חלום.
"לאן את רצה?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת לאן. אני בורחת לתוך היער" ענתה לי, "הם רוצים לחתן אותי ואני רק בת שבע אולי שמונה.
אני בורחת להם לתוך היער, לאן שתמיד הם סיפרו לי שיש זאבים וכל מני חיות מסוכנות. אני יחפה וכבר כולי פצועה והבגדים שלי קרועים ואני רצה ורצה כי ברור לי שאני צריכה לברוח מהם".
"מי רוצה לחתן אותך בגיל שבע? מי זה הם?" שאלתי בהפתעה.
"ההורים שלי והאנשים מהכפר, עם הכומר המפחיד וכל הנזירים שלו. הם אומרים שאני עושה בעיות בבית ומתנהגת כמו בן משוגע ושהחינוך היחיד שיצליח זה שהם יתנו למישהו לגדל אותי וכשאהיה מספיק גדולה ויהיו לי ילדים כבר, אז אולי אירגע ואתנהג כמו שמצפים ממני" היא סיפרה.
"מי את? ספרי לי מי את בחלום הזה, ואיפה את גרה? זה באירופה? כי יש שם כומר ויער עם זאבים.. את יודעת בערך מתי זה קרה האירוע בחלום הזה?" היו לי המון שאלות והיא סיפרה:
"אני ננה. ככה הם קוראים לי כולם. אני ילדה רביעית מתוך חמישה. יש לי ארבעה אחים בנים. להורים שלי כבר אין כוח לגדל אותי. הם לא מצליחים לחנך אותי להיות כמו אישה בבית. אני כל הזמן בחוץ עם האחים שלי, או לבד עם החיות.
אני לא אוהבת לעשות דברים של נשים עם אמא שלי. זה משעמם.
אני לא הולכת איתם כמעט אף פעם לכנסיה והם פוחדים שבגללי תשרוף אותם אש הגהינום.
ככה הכומר אמר להם.
אני גרה בכפר או אולי זו עיירה קטנה שנקראת גטינרה באיטליה. אבא כל הזמן אומר שאנחנו לא חלק מאיטליה, אבל במפות של היום זה נראה לי לגמרי כן. היו שם הרבה מלחמות, את זה אני יודעת מהסיפורים.
ובשביל זה כולם צריכים ללכת לכנסיה. הכנסיה שומרת עלינו.
אני חושבת שהשנה 1493 לפי הזמנים שאנחנו סופרים היום. אז לא ידעתי תאריכים.
ברחתי ממש רחוק ביער לכמה ימים. טיפסתי קצת בהר.
פחדתי מאוד מזאבים וינשופים וכל מני חיות ששמעתי. בעיקר בלילה.
אבל יותר פחדתי שיתנו למישהו אחר לגדל אותי עד שאהיה האישה שלו.
לקחתי בחבילה קטנה מים ולחם. בהתחלה הלכתי לאט כדי שלא ישימו לב. וכשיצאתי מהכפר התחלתי לרוץ בתוך השיחים והעצים. יחפה. אין לי נעליים. כל הילדים יחפים. בחורף עושים לנו מן נעליים עוטפות מעור. אבל לא כמו הנעליים של הכומר.
אחרי כמה ימים הם מצאו אותי והחזירו אותי הביתה.
אמא שלי מאוד בכתה. אבא גם אבל הוא לא רצה שאראה את זה. הם חשבו שטרף אותי משהו.
קצת שמחתי שהם דאגו.
אחר כך לא נתנו אותי לאף אחד לעוד כמה שנים.
אבל הם לא הצליחו לחנך אותי.
הייתי עושה מה שרציתי.
עד גיל 11 הייתי עם ההורים והאחים שלי ועבדנו בחווה שלנו. במשק. הייתי אוספת ביצים וחולבת את העיזים.
אמא היתה מכינה גבינות וביצים רכות שהיינו אוכלים עם לחם כהה כזה שהיא אפתה.
עז שהיתה פחות בריאה היינו אוכלים ומוכרים את העור עם הפרווה, אם אף אחד לא היה צריך בגד.
ושיחקתי עם הכלבים. הייתי עושה להם יללות של זאב, כמו ששמעתי ביער. הם לא נבהלו, רק הקשיבו.
בגיל 11 העבירו אותי לבית של זקן אחד שיחנך אותי והייתי קשורה שם ברגל.
לפעמים קשורה במטבח עד שאגמור לבשל ויהיה לו טעים. לקח זמן עד שהיה לו טעים. הייתי צריכה ללמוד.
לפעמים קשורה בחדרים למעלה מעל כמה מדרגות קטנות.
הזקן הזה היה חבר של הכומר.
הייתי מטפלת בו ומאכילה אותו מגיל 14 בערך, כשהוא התחיל להיחלש.
עדיין היה לו כוח לקשור אותי למיטה.
נולדו לי ככה שלושה ילדים. קשורה.
שני בנים ובת.
כשהייתי בת 20 כבר לא היה לו כוח אפילו לקשור אותי.
גם לא היה צריך כי נשארתי בגלל הילדים. גידלתי אותם. דאגתי להם.
הרשיתי להם להיות בחוץ ולא הלכנו לכנסיה אף פעם.
ככל שהוא הזדקן, היה שקט בבית. הבית היה רגוע.
היה לו כסף מספיק בשביל אוכל והיה גג מעלינו. היה נעים.
טיפלתי בו. מההרגל.
כשהייתי בת 26 הוא מת.
אחרי כמה ימים באו הכומר ועוד אנשים עם לפידים ומקלות ארוכים - כידונים כאלה.
הם הגיעו אלינו הביתה והוציאו אותי בכוח החוצה.
הייתי לבד בבית והם גררו אותי בשערות למרכז הרחבה של התרנגולות.
הם צעקו שאני מכשפה.
שאני צריכה להישרף באש הגהינום.
הם התחילו לשרוף את הבית.
ואז הם באו עם הכידונים שלהם ונעצו לי אותם בחזה. חמישה כידונים.
אני זוכרת בחלומות האלה שאני צורחת מכאב וצורחת נורא שאני לא יכולה לעזוב את הילדים שלי.
שאני רוצה להישאר איתם ולא למות.
ואז אני מתעוררת.
ככה זה כל פעם בחלום הזה."
היא סיימה לספר והייתי כולי מצומררת...
"זה חלום שחוזר על עצמו?" שאלתי אותה.
"כן. לא תמיד כולו, לפעמים רק תמונות ממנו ואני מתעוררת. לפעמים אני חושבת שזה לא חלום, אלא גילגול קודם" אמרה לי.
"את מאמינה בגילגול נשמות?" שאלתי אותה.
"כן" ענתה. "בהתחלה פחדתי מזה. אחר כך התפתחה בי סקרנות.
בשנים האחרונות אני מוצאת נחמה במחשבה שהמוות לא סופי. שמי שהלך ואני מתגעגעת אליו – אני אפגוש אולי שוב"
אמרה לי והוסיפה:
"את הצעת לי ליצור בית שמזמן זוגיות. אבל זוגיות זה הדבר שאני לא רוצה לזמן לי לחיים.
עכשיו את אולי מתחילה להבין למה.
אם זה יקרה – זה יקרה, אבל לא אזמן אותה בכוונה. אולי בגילגול אחר".
הבנתי. והבית שלה יהיה בית ליחיד – רק לה. עם מקום לארח את הבת ובעלה עם שלושת הנכדים. לא בית זוגי. בית שיהיה מתאים לחיים לבד, כפי שבחרה אחרי שבעלה האהוב נפטר.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
Comments