אחיות

"אבל אני לא אוהבת אשכוליות! מה, את לא יודעת את זה? שבעים שנה את מכירה אותי" הטיחה באחותה הצעירה, שכבר לא היתה ממש צעירה.

"מה, את כועסת עלי? עשיתי בשבילך מאמץ, באתי לארץ כדי להיות איתך כשאת חולה וזה לא אשכוליות, זה לימונענע" ענתה האחות הקטנה.

האחות הקטנה היתה פגועה. לפני 15 שנה, בגיל 55, היא נזרקה בהינף טלפון אחד חמישים שנה אחורה.

לגיל הגן. אל קבוצת הבנות שלא היתה חלק ממנה.

בנות - שהקימו בלעדיה קבוצה וקראו לה חבורת הבננות.

אולי כי היא איימה עליהן, כבר בגיל הגן. אולי כי היתה שונה מהן.

היא תמיד היתה עם הבנים. הבנים היו תמיד איתה.

היא לא ידעה לשחק את המשחק של הבנות.

היא לא הבינה את קוד ההתנהגות.

לא ידעה איך להתמודד עם המניפולציות שלהן.

הסביבה הטבעית שלה היתה בנים.

איתם שיחקה כדורגל.

מהם למדה מהי אחווה.

מהי מחוייבות בכל מחיר ועם הבנות היא שילמה את המחיר. אולי עד היום.

מהם למדה מהי חברות ללא תנאים - בלי שיפוט ובלי היררכיה.

מהם למדה להשתין בעמידה - וגם אם פחות למרחק, זה היה ללא שיפוט.

הם ראו בה אחת משלהם.

אבל מאחותה הגדולה – לא ציפתה ליחס כזה.

תמיד חשבה שאחיות זה משהו אחר.

עד גיל 55.

אז היא קיבלה את הטלפון שהחזיר אותה לגן בבת אחת.

מאחותה.

היום, 15 שנה מאוחר יותר, היא סיפרה לי על המפגש בבית החולים ועל השיחה ההיא, שאני בטוחה שהריצה בראשה עשרות פעמים:

"אני אוהבת אותך. מתי ניסע לטייל? מתי שוב נראה יחד זריחה?

אני כל כך נהנית להיות איתך - אבל רק את ואני לבד, לא עם עוד זוגות חברים, שאז פחות כיף לי איתך".

יכול להיות שהיא תופסת לאחותה את המקום בחברה? יכול להיות שאחותה מקנאה בה?

"את יכולה להבין את זה נכון?

אנחנו הרי אחיות כל כך טובות. כל כך מבינות ואוהבות ותומכות ומפרגנות.

לא תמיד בא לי שיראו אותך או יקשיבו גם לך ולחיים המעניינים שלך.

אני מרגישה חסרת חשיבות ככה. משעממת.

את יכולה להבין נכון?

זה לא מעיב על היחסים שלנו נכון?

נכון?

ואני רוצה גם זמן בלעדייך - עם בעלך.

בכל זאת, הוא היה החבר הכי טוב שלי כל השנים,

עד שהתחתן איתך בפרק ב שלכם.

התגרשתם באותו זמן, מצאתם אוזן קשבת אחד אצל השניה והאהבה שלכם התחילה לפרוח.

אבל הוא עדיין החבר הכי טוב שלי. מילדות.

למה אני צריכה לוותר עליו כחבר, אם הוא איתך?

ברור שאני מפרגנת לכם ושמחה בשבילכם שמצאתם אהבה.

אבל למה על חשבון החברות שלנו?

למה לא לתת לי להמשיך להרגיש שאני החברה האהובה עליו?

למה אני לא יכולה לעשות איתו דברים בלעדיך? ללכת לחברים משותפים אולי? מפעם.

הוא צריך גם להיות אסיר תודה לי שהכרתי לו הרבה חברים. וגם אותך.

את בטח חושבת שאני מדברת מקנאה. מה פתאום?

אני אוהבת אותך.

זה פשוט יותר מדי בשבילי.

אז מתי ניסע לטייל את ואני שוב? או נעשה משהו מעניין?

את הרי אחותי האהובה, לא?

אז למה שיפריע לך?

אני שמחה שאני כנה ומציפה את הרגשות שלי.

פשוט הגעתי לשלב בחיים שאני מדייקת את עצמי.

את יכולה להבין את זה, לא?

ואת - אני גאה בך.

על כמה שאת יפה וחכמה, על כמה שכולם אוהבים אותך.

אז את לא נעלבת נכון? למה נראה לי שנעלבת?

למה זה אמור להעיב על היחסים שלנו?

פשוט חייבות להיות הפרדות, תביני.

אני דווקא מרגישה אחות טובה שהצפתי בפניך את הרגשות שלי.

אז נקבע טיול? מה את אומרת? אולי ניסע ללונדון? רק את ואני"

.

הקשבתי לה בדממה.

מהרגעים שאני לא יודעת מה להגיד...

אחר כך שאלתי אותה אם בעלה יודע על השיחה הזו.

היא ענתה שברור. אי אפשר היה להסתיר – היא בכתה שבוע שלם.

"מה הוא אמר לך על זה?" שאלתי אותה.

"הוא אמר לי שאם היא באמת היתה חברה שלו, היא היתה שואלת אותו מה הוא רוצה ולא מחליטה בשבילו, כאילו הוא רכוש שלה. ומה פתאום שהוא חייב לה תודה שהכירה בינינו – זה קרה לבד. וגם אמר שהוא זוכר שתמיד היא קינאה בי ושאף פעם לא היתה חברה כזו טובה שלו." ענתה.

התשובה של בעלה הרגיעה אותה. היא ידעה שהוא שלה. אוהב אותה באמת. על כל המורכבויות.

"ובכל זאת, עם כל העלבון - כשאחותך חלתה חזרתם לארץ להיות איתה, אחרי מעל עשור בארץ אחרת" ספק אמרתי, ספק שאלתי.

"לא היתה בכלל שאלה. היה לנו ברור שחוזרים. גם להחזיק את המשפחה שלה וגם אנחנו כבר לא צעירים ונמאס לנו הריחוק שהיה נכון לנו פעם" היא אמרה.

.

הלכתי איתם לעזור בבחירה בין שתי דירות בתל אביב. נראה לי שמצאנו להם בית.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב