אחרי האזעקה
אחרי האזעקה היא לא נרדמה.
בחמש בבוקר כבר יצאה לרוץ בפארק הריק.
ראתה תנים ברחוב ולא חששה. להיפך, הם נבהלו ממנה.
הרבה זמן לא רצה. עוד מלפני המלחמה.
כאילו כל הברזים של הטוב נסגרו לה.. לא רצה, לא כתבה, לא יצאה כמעט.
בפעם הראשונה מתחילת המלחמה היא לא פחדה שתתפוס אותה אזעקה לבד.
לא הטילים הפחידו אותה, גם לא מחבלים.
זה הצליל של האזעקה שהקפיא את דמה וכאילו עצר את פעימות לבה.
צלקת שנשאה איתה ממלחמת יום כיפור חמישים שנה קודם, כשהיתה ילדה קטנה.
חרדה מאזעקות...
אולי גם הדאגה המשתקת של הילדה הקטנה לאבא שלה, שלא ירד אתם למקלט וחיכה לקריאה בטלפון.
והחודשים שלא בא הביתה, עם הפחד שימות לה ולא יחזור יותר לעולם.
אולי חרדת האזעקות עזבה אותה?
יכול להיות שככה פתאום נעלמה החרדה אחרי שנה ורבע של ריצות לממד ודאגה לילדים? לאמא שלה?
עם כל צעד ונחיתה היא הרגישה שהלב שלה נפתח. גם הצ'אקרות.
היא הודתה בפני עצמה שבחרה עונה לא נכונה לחזור לרוץ. די קר..
ניסתה להתעלם מהטמפרטורה
וכל הריצה חשבה על הבית שלה.
על השינוי שרצתה לעשות בדיוק אחרי החגים ההם, האחרונים שהרגישו חגיגיים, כשהתעוררה באותה שבת מהאזעקות שלא פסקו ועצרו הכל.
השינוי שרצתה וכבר נשכח ממנה, התחושה שהכל במילא מתפרק... שהקרקע נשמטה... שכלום כבר לא יהיה כמו שהיה. לעולם.
המטבח לא היה לה נוח מספיק. אולי זו הסיבה שהאהבה שלה לבישול הלכה ודעכה.
פתאום היא נזכרה שפעם אהבה לבשל.
היתה בוחרת פלייליסט מזדמן, מבשלת, שותה, רוקדת תוך כדי בישול.
לאן נעלמה לה היצירתיות?
חדר הרחצה שלה שהתיישן ונראה לה קטן וחשוך.
לפני השבעה באוקטובר היתה נוהגת להשאר לפחות שעה במים החמים.
היום - מקלחת של לוחמי צוללות.. 20 שניות זוז.. (פעם מישהו אמר לה שבצוללת קוראים לזה מקלחת משה. לא ממש שם רומנטי..)
בלי הנאה. בלי שטיפת היום מעליה באיטיות, כמו פעם, לפני.
והחדר שלה, שתמיד היה מעין מקדש מסתורי ומזמין, הפך לחדר שינה במלוא מובן המילה - מרדים.
לאן נעלמה התשוקה?
היא שמעה את ההסברים הרפואיים על השפעת הסטרס על היצר ועל היצירה.
שמעה ולא רצתה להקשיב. בכל פעם שהנושא עלה בכתבה – עברה לידיעה אחרת.
לא היה לה כוח לשמוע הסברים מלומדים. זה העיק עליה.
לא היה לה שום חשק לצאת, להכיר, לבלות. כל אלה נמחקו מהתודעה שלה.
אולי היא עצמה נמחקה מהתודעה שלה?
ופתאום בקור הזה של לפנות בוקר, הבינה כמה כבתה.
הקור בחוץ היה לה כמו אמבטיית קרח מעירה ומעוררת.
כמו סטירה. שוק תרמי לריאות ולמוח. ללב.
תמונות לפני ואחרי עלו מולה. כמו מראה צלולה.
ובמראה הזו – כמעט לא הכירה את עצמה.
היא חזרה הביתה, התקלחה הרבה זמן כדי להפשיר ולהזכר
והתקשרה אלי.
באתי אליה – היא רצתה להראות לי בדיוק מה אבד לה בדרך. בבית וגם בתוך עצמה..
.
ישבנו על עראק שקדים ודיברנו. ודיברנו. אישה עוצמתית. מודעת.
ניסינו לפצח את קוד השייכות שלה והבנו מה חסר לה, מה מתאים לה שיחזור ומה ילווה אותה מהצד רק כזכרון בשנים הבאות, כי שום דבר לא נמחק – אבל כבר פחות רלוונטי לה לתת לו את מרכז הבמה.
נראה שהדבר העיקרי שיחזור לחיים שלה הוא הרוך.
כן – לצד הכאב המר והמאבק העיקש.
כמו פצע ליד הצלקת הישנה. פצע שעוד לא הגליד וגם אם יחלים – יהפוך לצלקת שתישא איתה בהמשך.
אבל יהיה לה בית לחזור אליו בסוף היום. לנשום. להטען.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
Comments