אטיטיוד

"אטיטיוד" אמרה לה הצלמת "תני לי אטיטיוד! יש לך את זה אני רואה!"

ובבת אחת היא נזרקה ארבע שנים אחורה, אל הפעם האחרונה בה דיברה על האטיטיוד שתמיד היה לה.

בבת אחת הבינה שהיא איבדה את האטיטיוד שלה. איבדה ולא שמה לב.

האטיטיוד היה הגישה המתריסה שלה מול העולם. מה שהציל אותה מאנשים רעים וממצבים מביכים.

היתה לה יכולת מופלאה להגיד בתוך הראש "קפצו לי" או "לפרצוף שלכם" או סתם "זין"

והיא הבינה שאיבדה את היכולת הזאת.

"זה כל כך מוזר" חשבה לעצמה, "האטיטיוד הזה היה המהות שלי. התמצית של האישיות שלי. הכוח שלי והדרייב שלי בעולם" והיא שקעה במחשבות.

היא הבינה די מהר שהיא איבדה לא רק את האטיטיוד, אלא את עצמה. את המהות שלה.

אבל איך? למה זה קרה?

במשך יומיים היא לא הפסיקה לחשוב. הרגישה כמו ילדה שהלכה לאיבוד.

עם כל העלבון והפחד ותחושת חוסר הודאות.

בהדרגה התחילה לעכל מה שעבר עליה בשנים האלה.

היו שנים הזויות. היו מערכות יחסים הזויות. פרצה מלחמה הזויה ששמטה לה את הקרקע מתחת לרגליים והכניסה אותה לדאגה אימהית מסוג שלא הכירה. היא איבדה ביטחון.

אחרי יומיים היא החליטה להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות. ללכת על שיטות החיפוש הישנות והטובות שסבתא שלה לימדה אותה כשהיתה ילדה.

לא להפוך כוס – השיטה הזו נראתה לה פחות רלוונטית.

לחפש במקומות האחרונים שהיא זוכרת שזה היה לה.

וככה היא הגיעה מהעבודה, סידרה את הבית שפתאום שמה לב כמה הזניחה, ועשתה אמבטיה ארוכה מאוד. עם הראש מתחת למים כמו היפופוטם. כמו שתמיד אהבה.

למחרת קמה מאוד מוקדם בבוקר ורצה עד השוק. למעשה חצי רצה וחצי הלכה, אבל הרגישה בגוף כמו ריצה. הגוף זוכר את התחושה.

קנתה בערך את כל השוק והתקשרה לבן הגדול שיבוא לאסוף אותה.

בבית רחצה את כל הירקות והפירות כי למקרר שלה לא נכנסים רעלים ויצאה עם בקבוק עראק למרפסת.

לקחה שאכטה ארוכה מסיגריה אחרי שנים של גמילה, חלצה את הנעליים ושתתה ארבעה שוטים. יחפה.

כשהבן הצעיר העיר אותה מתגלגל מצחוק, כבר היה כמעט ערב.

הילדים הכינו בעצמם ארוחת ערב די טעימה והם ישבו לאכול.

ואז עשו משהו שלא עשתה איתם מאז שהיו ממש קטנים – מסיבת ריקודים ביתית משפחתית.

הם רקדו אולי חצי שעה, עד שהילדים שמו לב שמאוחר להם וכל אחד קבע עם חברים.

היא נשארה לבד בבית ופתחה לעצמה בקלפים.

הקלפים הראו לה אפשרויות עם שמיים בהירים ואופטימיים. היא חייכה לעצמה.

היא הרגישה בבית. הרגישה בטוחה. ואחרי הרבה זמן נשמה אל עצמה פנימה והרגישה שייכת.

שייכת אל עצמה, אל הבית שלה, אל גרעין המשפחה שלה, אל העיר שבחרה לה, אל העולם.

"לאט לאט", היא אמרה לעצמה "לאט לאט אני מוצאת את עצמי. אני זוכרת מי אני ואני אגיע אלי".

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב