אם רק היתה חניה

כשתמרנתי בנסיון לחנות ברחוב הצפוף, ראיתי אותם במראה צועדים יד ביד במעלה הגבעה לקראתי.

זוג בשנות השבעים לחייהם, הולכים בנינוחות, בקרבה וניראה היה שהיחסים ביניהם מאוד טובים וארוכי שנים. אהבה ישנה וטובה שנעים לראות.

רחוב של בתים פרטיים בעיר קטנה במרכז הארץ.

יצאתי מהרכב והם בדיוק חלפו על פני.

מהצד ראיתי שלשניהם יש מכשירי שמיעה.

לבושים יפה, נועלים נעלי ספורט.

שמעתי אותם מדברים.

"אם רק היתה לבית הזה חניה – לא הייתי מתלבטת אם לקנות אותו", אמרה האישה.

"הבית הזה דורש שיפוץ גדול", ענה לה הגבר.

לא התאפקתי והתערבתי להם בשיחה.

"אולי אפשר לעשות חניה לשתי מכוניות בחצר. תבדקו" אמרתי.

הם הסתובבו אלי מופתעים וחייכו. העיניים שלהם זרחו.

"מאיפה באת לנו עם הרעיון הזה? אולי זה יהיה הפתרון באמת" אמרה האישה.

הם לקחו את מספר הטלפון שלי ואחרי כמה ימים התקשרו והזמינו אותי לבקר איתם בבית ששקלו לקנות. הם התלבטו כבר כמה חודשים, בעיקר בגלל נושא החניה.

רצו לשמוע מה דעתי, אם הבית יכול להתאים להם.

הם לקחו את המפתח מהמוכרים וחיכו לי בפנים, במטבח הקטן.

פתחתי את שער הברזל ונכנסתי לחצר.

צעדתי על שביל מאריחי בטון ישנים, שביניהם צמחו עשבים דקים, עם פרחים ורדרדים קטנים. אולי גם תלתן, ממש קטן. וחמוד.

כל הבית היה קטן וחמוד.

קומה אחת, בלי מדרגות מהרחוב, שלושה חדרי שינה וחדר רחצה אחד, שירותים בנפרד.

סלון לא גדול, עם קירות מחופים בעץ כמיטב המסורת של שנות השבעים

וחדר כביסה ענק. גדול יותר מחדרי השינה.

"זה חלום של חדר כביסה, לא?" שאלתי אותם.

"או, סוף סוף אישה שמבינה" ענה לי הגבר.

"למה צריך שהכביסה תתפזר בין הסלון, למכונת הכביסה, למקלחת. הכל מרוכז במקום אחד כולל גיהוץ וכולל מחסן לכלי הבית. הרבה יותר ממזווה. ככה היה בבית של ההורים שלי" הוא המשיך.

"מה אתה זוכר מהבית של ההורים שלך?" שאלתי אותו.

והוא סיפר – על חדר המשק הגדול, כך קראו לזה, בו היתה מכונת כביסה ידנית, לא חשמלית.

היא היתה כמו קערה עצומה ובתוכה תוף, כמו חישוק רחב ומחוספס שאמא שלו היתה מסובבת עם מקל ארוך, מסובבת, מערבבת ודופקת על הבגדים כמו מיקסר גדול של בצק.

אחר כך היתה מכניסה לקערה מכשיר עם גלילים ומנואלה ומעבירה בו את הבגדים לסחיטה בלחץ, כמו במכונת ספגטי. הבגדים היו יוצאים מקומטים, אבל כמעט יבשים.

ואז בסל גדול היתה מוציאה את הכביסה הנקיה אל החצר ותולה על חבלים ארוכים וגבוהים, מנערת חזק ליישר את הקמטים ותולה בגד בגד, סדין סדין.

בחצר היו עצי אשכוליות ואבוקדו. ולמטה, בגומות העצים צמח תרד.

מהתרד הזה אמא שלו היתה מכינה מאפים. ובחורף צמחו תותים.

הוא אהב לשבת ליד אמא שלו על שרפרף ולהסתכל איך היא מכבסת.

כמה פעמים ניסה לכבס בעצמו – והיה לו קשה מדי. הוא לא הבין איך היא מצליחה.

היא נראתה לו כמו האישה החזקה ביותר בעולם.

וכמויות הכביסה הסחוטה שהיתה מרימה אל החבלים. משקל עצום.

בחדר המשק הגדול היו סלים בכל הגדלים.

סל קטן לעלי תרד ותותים, סלים גדולים יותר לפירות העצים. סלים על גלגלים עבור הירקן והצרכניה.

הוא זוכר את אמא שלו בעיקר במטבח.

מכינה ריבות, חמיצה, אופה לחם.

המטבח היה המקום בו הוא בילה המון זמן, עם אמא שלו.

היה טועם מאכלים ושומע סיפורים.

רק חמיצה לא טעם מעולם. בורשט, בשפה של אמא, למרות כל נסיונות השכנוע שלה.

אפילו את שעורי הבית הוא נהג להכין במטבח.

הוא צחק ואמר שהוא בכלל לא מבין איך ילדים אמורים להכין שעורים בחדר, עם הפנים לקיר ועם הגב לכניסה ובלי ריח של אוכל.

הוא גם לא מבין את כמויות השעורים שילדים מקבלים היום, במקום לשחק בחוץ..

סיפר שהוא והחברים היו ימים שלמים בחוץ. בקיץ ובחורף.

לכן הוא אוהב בתים פרטיים, עם חצר. עכשיו כבר בשביל הנכדים.

"אבל לא רק בשביל הנכדים, נכון? זה גם בשביל הנפש שלכם, לא?" שאלתי לבסוף.

"כן כן. לגמרי בשביל הנפש שלנו" ענתה האישה. "ההנאה של הילדים והנכדים היא ערך מוסף" אמרה.

.

הם קנו את הבית וגם בשיפוץ יישמר האופי הנעים והצנוע שלו, בית של פעם. קטן וחמוד.

ומסתבר שהם באמת יכולים לעשות חניה בחצר. ההתנהלות מול העיריה כבר החלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב