גשם כבד עומד ליפול
"הוא היה האבא הכי טוב שראיתי אי פעם" סיפרה לי כשנפגשנו כדי לבדוק איך להנגיש להם את הבית "ועכשיו התחלף לנו הפלייליסט", אמרה ועדיין לא ידעתי על מה היא מדברת.
כשנה מתחילת המלחמה, הוא השתחרר ממחלקת השיקום והם עברו לפנטהאוז בבניין חדש, לא רחוק מתל השומר. היא הרגישה צורך כמו להתנצל שהם גרים בפנטהאוז והסבירה שזה לא שהם עשירים, אלא שהיו חייבים דירה נוחה, מרווחת וקרובה לבית החולים.
"את ממש לא צריכה להסביר" אמרתי לה ושאלתי:
"רוצה לספר לי איך הכרתם?"
כל מה שידעתי עליהם היה הפציעה הקשה ושהם פרק ב שלו - עם מתבגרת ופרק א שלה, עם שלושה ילדים צעירים משותפים לשניהם.
"אה, התחלתי איתו ברחוב" היא צחקה והמשיכה.
"יצאתי עם הכלב של אחותי לשדרות רוטשילד, שהיה כמו הפיק-אפ בר של שעות היום. רוב מי שהיו שם אחרי 11 בבוקר – היו פנויים ופנויות עם כלבים.
ופתאום בין הגברים עם הכלבים, היה גבר אחד עם ילדה והוא לימד אותה לדלג.הוא שר לה 'שלושה דגים יצאו לטייל בים והם שטים והם שטים והם שטים והם שטים' מכירה את השיר? ותוך כדי שירה – לימד אותה לדלג.
זה היה כל כך מקסים וכל כך חריג בנוף העירוני.
כל כך שונה מהגברים שהכרתי.
הבנתי שאם לא אגש אליו באותו רגע – אצטער כל החיים.
וניגשתי אליו. אמרתי לו בישירות שאני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ אליה – שאני רוצה אבא כמוהו לילדים שלי. ככה, ליד הילדה כשכולי סמוקה.
הסתבר שהוא גרוש והילדה היתה קצת חולה באותו יום ונשארה איתו בבית.
הילדה היתה המומה בהתחלה, אבל אז חייכה אלי ושיחקה עם הכלב של אחותי, שהיה יותר גבוה ממנה.
וככה התחלנו לצאת. די מהר הוא הציע שנעשה ילדים.
פחות משנה אחרי כן נולדה הבכורה שלנו. ואז אחרי שנתיים הבן ואחרי עוד שנה וחצי – עוד אחד.
החיים שלנו היו מלאים בצחוק ובמוזיקה.
כמעט כל ערב אחרי שהילדים נרדמו – היינו רוקדים בסלון.
עד שהמלחמה פרצה וכמובן שהוא מיד התגייס.
בשבועות של ההיערכות לכניסה הקרקעית לעזה הוא היה קר וקצר סבלנות.
כל מה שרצה היה להכנס כבר ולשלוף את החטופים. לא היה בו פחד. לפחות לא הרגשתי.
השירה היחידה ששמעתי ממנו אז היתה על מי שחלם גבעתי.
הוא היה מתקשר ומארגן את כל החבר'ה לשיר לי ברקע.
לא יודעת איפה חלומות גבעתי הסגולים התחבאו בשנים שלנו יחד, אבל פתאום הם פרצו החוצה בתחושת שליחות גדולה ועם מקהלה של קולות בס מלאי מוטיבציה.
לא הכרתי אותו ככה, אבל הייתי גאה בו מאוד. עדיין.
ואז הם נכנסו לעזה.
לסבבים של כמה שבועות כל פעם, שביניהם היו כמה ימים של הפוגה.
כשאפשר היה – נסעתי לבקר אותו עם הילדים ועם אוכל מהבית.
הייתי חוזרת הביתה מותשת, אני חושבת שבעיקר כי ראיתי את העיניים שלו אחרות...
ועם שקיות של תחתונים, חולצות ומוצרי פרפומריה שקיבל בתרומות של העם המרגש שלנו לחיילים.
הוא נראה אותו דבר, חוץ מבתקופת השפמים בהתחלה, אבל המבט שלו היה שונה.
אפילו הגוון של העיניים שלו התכהה.
הוא שמח ממש לראות את הילדים, שיחק איתם ושר להם.
אבל כבר שר להם שיר אחר ולא את שלושה דגים.
עד היום הוא כל הזמן שר – להם ולי, את השיר החדש בפלייליסט הפנימי שלו.
זה עושה לי צמרמורת ובכי שלא נגמר. אני לא מצליחה להתרגל".
"וואו" אמרתי לה בעיניים מוצפות דמעות. "איזה שיר זה?"
"גשם כבד של בוב דילן, בעברית בתרגום של יונתן גפן.
בעיקר הוא שר שוב ושוב ושוב את הקטע הזה:
'ראיתי חלום שהולך על קביים,איש בלי לשון מדבר ללא הרףוילד ישן עם רובה ועם חרב.
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,עוד מעט,
גשם כבד עומד ליפול.'
את מבינה? עוד לפני שנפצע, כבר שר את זה לי ולילדים".
הבנתי. בכאב.
"איך הוא נפצע?" שאלתי אותה.
"הוא נפצע מאש כותינו. אש ידידותית מה שנקרא.
נכנסו לאיזה מבנה ופתאום הנגביסט נבהל ממשהו וירה. בטעות כמובן. הוא נפגע בעמוד השדרה.
הוא הגיע במצב קשה מאוד לתל השומר ורק אחרי כמה חודשים התחיל להתאושש ונכנס לשיקום. כנראה שישאר עם קביים לתמיד, אם המצב לא יחמיר עם הגיל.
כמו בשיר שהוא שר כל הזמן – החלום על גבעתי התחלף בחלום שהולך על קביים.
בלילות הוא מתעורר מבועת והולך לראות מה עם הילדים.
אני לא יודעת אם זה מהחוויות שהוא בעצמו עבר, או מהאסונות של הילדים בעוטף בשבעה באוקטובר.
אני שומעת אותו מתעורר בלילה, לוקח את הקביים והולך לבדוק את הילדים במיטות. בדרך הוא שר לעצמו בשקט 'וילד ישן עם רובה ועם חרב'...
כל לילה הוא מתעורר וכל לילה אני בוכה.
לפעמים אני פוחדת שהוא לא יחזור לשיר להם את שלושה דגים" סיפרה והכינה לנו קפה.
חיבקתי אותה בשקט. לא הסתרתי את הדמעות.
.
הבית שלהם יהיה נגיש, עם מעברים נוחים גם בחדרי הילדים, כולל בחדר של הבת שלו מפרק א ועם מרחב למנוף ליד המיטה ולכיסא גלגלים במטבח ובחדר הרחצה – כדי לחזות פני עתיד, אם גשם כבד יפול...
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
Comments