החלפת מצעים

בדיוק חודשיים אחרי שבעלה נפטר, היא החליטה להחליף מצעים במיטה הרחבה שלהם ולחזור לישון בחדר היפה המשותף.

בתקופה שהיה חולה – היא עברה לישון בחדר אחר, שהיה פעם חדר ילדים.

היא מעולם לא האמינה שהם יהיו מהזוגות האלה שבבגרות מפרידים חדרים.

אמנם שמעה גם על זוגות שמחליטים לישון בנפרד כבר בגילאי החמישים, בדרך כלל בגלל נחירות או הזעת יתר, לרוב של הגבר – כך סיפרה לי בשיחת הטלפון כשהזמינה אותי לפגישת יעוץ.

פתאום מצאה את עצמה מתעוררת מהשיעול והאנחות שלו, מההליכה שלו לשירותים כמה פעמים בכל לילה, והחליטה לעבור לישון במיטה הישנה של הבת.

אמרתי לה שזה מעניין, כי דווקא בין הזוגות שאני מכירה, האישה, מגיל חמישים ומשהו, מתעוררת הרבה לפני השמש ולא נעים לה להדליק טלויזיה או לגלוש בטלפון כשבעלה ישן ואז היא פשוט עוברת בהדרגה לישון בחדר אחר. זולגת לשם..

לא לפני תקופה של שינה בסלון, עד שהיא מבינה שנשבר לה הגב...

"סקס במילא כמעט ואין אצל זוגות וותיקים בגילאים האלה, וכשיש – הם מבקרים אחד את השניה בחדר אחר. זה מוסיף להם עניין", אמרתי לה חצי בקריצה.

היא צחקה ואמרה שאני חושבת ככה כי אני גרושה.

עניתי לה שאני מקווה מאוד שזו סתם סטיגמה ושתינו צחקנו. קצת כי מצחיק וקצת ממבוכה, בכל זאת הכרנו בטלפון רק עכשיו.

חודשיים אחרי שנפטר, היא עדיין הרגישה את הרוח ואת הריח שלו בחדר.

היא לא ידעה להסביר לי מה בדיוק זה היה, אבל הרגישה שמשהו קורא לה לחזור לחדר שלהם.

כמו מגנט.

כשהתחילה להחליף את המצעים במיטה בה ישנה בחדר הילדים – הקריאה כבר היתה חזקה ממנה.

היא הורידה את המצעים המשומשים, הכניסה אותם למכונת הכביסה ולא היתה מסוגלת לשים מצעים חדשים.

המגנט משך אותה כל כך חזק אל החדר שלהם, שלא היתה לה ברירה אלא ללכת לשם.

קצת בפחד, כמו שסיפרה לי, ישבה בקצה המיטה והתחילה לדבר אליו.

היא לא ידעה אם הוא בכלל שומע. אם הרוח שלו באמת שם. אולי רק הריח.

אבל הרגישה דחף חזק - לדבר אליו.

סיפרה לו שהיא בודדה.

סיפרה לו שהיא פוחדת.

סיפרה לו כמה קשה לה כל הבירוקרטיה של החלפה ההרשאות והבעלויות בכל מקום ובכל מוסד.

סיפרה לו שהיא פוחדת אפילו לנהוג ותהתה מה יקרה לרכב שלהם.

סיפרה לו שהיא מתגעגעת ברמות שלא יכולה היתה אפילו להעלות על דעתה ושהיא מבינה שאלה באמת געגועים ולא רק פחד ובדידות.

ואז התחיל לעלות בה כעס. אפילו זעם.

היא בכתה וצעקה עליו שהוא מעל באמונה שמת ככה לפניה כי תמיד הבטיח לה שלא ישאיר אותה לבד.

היא הרגישה נבגדת ופגועה וכן - גם ריחמה על עצמה.

צרחה עליו שהוא בוגד. בוגד. בוגד.

מה בער לו? למה לא חיכה לה?!

אחרי שעתיים בערך, הזעם והצעקות התחילו לגווע בה.

נשאר רק בכי חרישי ורצון למות.

להיות איתו. לצידו. לא לבד.

כך נרדמה בבכי חרישי בפינת המיטה שלהם והתעוררה מקופלת וקפואה, מאוד מוקדם בבוקר, עם החלטה ברורה לחיות ולראות נכדים ואולי אפילו נינים.

"נינים" היא צחקה והצחוק שלה הפך למר. שחור. כמו השחור בלב שלה עם תחושת הבגידה שהרגישה.

"מגיע לך!" הטיחה בו, בבעלה המת. "מגיע לך! לא תזכה לכל אלה!"

והלכה להתרחץ ולהתכונן ליום נוסף של מלחמה בממסד, לשינוי חשבונות.

בחדר הרחצה היחיד בבית, היתה אמבטיה.

היא עמדה לפני האמבטיה וחשבה שאם תחליק – אפילו אלוהים לא ישמע אותה.

בבת אחת החליטה לשנות את הבית.

להפוך את חדר הרחצה לנגיש, להוסיף שירותי אורחים, לשנות את החדר שלהם כך שיהיה שלה ממש ולהפוך את חדר הילדים לחדר של מטפלת. אולי גם לחדש את המטבח.

קצת למחוק זכרונות, קצת לנקום בו וקצת להתכונן לעתיד שלה לבד.

היא הרגישה משימתית. ממוקדת מטרה. חזקה. אולי אפילו רעה קצת. וזה היה לה נעים.

מתחת למים החמים התחילה להרגיש אשמה.

וצער.

צער כואב ועמוק.

היא בכתה את נשמתה והתחרטה כל כך שכעסה עליו.

"אני יודעת שלא רצית ללכת ממני, אני לא כועסת עליך" אמרה שוב ושוב כמו מנטרה.

יצאה מהאמבטיה, בזהירות שלא להחליק, התלבשה והחליפה מצעים במיטה הרחבה שלהם, שעמדה ריקה כבר חודשיים.

הריח שלו והרוח שלו ליוו אותה ואיתם גם הנחמה שהוא סולח לה שכעסה כל כך. שהוא מכיל.

איפה שלא יהיה.

היא כמעט שמעה אותו אומר לה שהוא מבין. שהוא מצטער.

כמעט חשה בחיבוק שלו..

אחרי שהחליפה מצעים, אולי הכי לאט אי פעם ולפני שיצאה לעמל יומה המלחמתי – התקשרה אלי.

הפגישה שלנו התחילה בחיבוק ארוך וחם.

.

חדר הרחצה שלה יהפוך לנגיש, חדר הילדים יהפוך לחדר למטפלת עתידית - ליד שירותי האורחים החדשים והמטבח יחודש. אבל בחדר שלהם שהופך לשלה לבד – ישארו די הרבה מזכרות מחייהם יחד, כולל המיטה שהיא מרגישה שהיא לא יכולה להפרד ממנה. המיטה שהיתה של שניהם ונושאת את ריח ורוח הזכרונות הטובים שלה איתו לאורך השנים.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב