החתול של שרדינגר

פסל "הישנים" של יעל פרנק בתל אביב

"קוראים לו שרדינגר ונראה לי שהוא מחבב אותך" הוא אמר לי כשנכנסתי אליו הביתה והחתול הענק שלו התחנף אלי לליטוף.

"שרדינגר זה לא שם מוזר לחתול?" שאלתי בחיוך.

"הרי שרדינגר המציא ניסוי על חיים של חתול" הוספתי.

"נכון" הוא ענה לי. "שרדינגר הגיע למסקנה שהחתול חמישים אחוז חי וחמישים אחוז מת, או אולי חי ומת בו זמנית וזה די מה שהיה עם חתול הזה כשמצאתי אותו כגור עזוב ברחוב.

הוטרינר נתן לו חמישים אחוז סיכוי לחיות.

זה הזכיר לי את הניסוי ואולי גם קצת את עצמי – חי או מת, לא ממש משנה".

"אתה יודע", אמרתי לו ודחיתי קצת את השאלה על הרמז שנתן על חייו,

"הניסוי הזה של שרדינגר מאוד מעניין בעיני.

שרדינגר בעצם יצר סופר-פוזיציה של חי ושל מת. הוא שילב את החיים ואת המוות. שילב שני מצבים שנראים לנו מוחלטים ומנוגדים.

הוא בחן לא רק את האבסורד בתורת הקוונטים, אלא את האבסורד של החיים עצמם.

מה זה לחיות ומי בכלל קובע אם אנחנו חיים או מתים?

בתכנון אנחנו משתמשים בסופר-פוזיציה להתאמת שכבות של תשתיות ומערכות למבנה. משלבים הכל לתכנית אחת.

בניסוי שלו, שרדינגר שילב בין חיים לבין מוות כמצב נתון שאנחנו למעשה לא יודעים מהו, עד שנפתח את הקופסא עם החתול ונראה במו עינינו מה המציאות.

ראיה היא לא באמת כלי מדידה מדעי, אבל היא מעניינת.

היא מפרשת – אבל בעיקר מתוך הידע שלנו והתפיסה שלנו על חיים ועל מוות.

בניסוי של שרדינגר המציאות של החתול מסתברת להיות תלויה בתודעה שלנו כצופים מהצד.

אין משמעות למה שהחתול מרגיש.

החתול לא יודע ולא מחליט.

שרדינגר גם לא לקח בחשבון את האמונה שלנו, הצופים מהצד - שלחתול יש תשע נשמות.

למי שמאמין בזה, חישוב האחוזים לחיים ולמוות לא באמת נכון.

זה כבר לא חמישים – חמישים, אלא מתחלק בתשע נשמות, לא? " שאלתי אותו והוא נראה מהורהר..

אמר לי שעד עכשיו שרדינגר נראה לו סתם שם מצחיק לחתול. פתאום הוא מבין את העומק.

ואז שאלתי אותו למה התכוון כשאמר שלא משנה לו אם הוא חי או מת.

"הגעת לכאן מדרך נמיר?" שאל אותי ועניתי בחיוב.

"ראית את הפסל של החתולים הישנים על הקופסאות של כן ולא?

החתול – מה אכפת לו בכלל אם כן או לא.

הוא ישן. מתפנק.

אדיש לגמרי לשאלות של בחירה, או ברירה.

אדיש לשאלה אם עשה נכון או טעה.

הוא חסר עמדה. נרדם על האפשרויות.

החתול אדיש לציפיות ממנו אם ואיך לחיות...

לפעמים אני חושב שהחיים שלי ככה.

אני בתחושה של - נראה כבר מה יקרה.

אני לא באמת בוחר. אני מתגלגל עם המצב.

מה אכפת לי בכלל.

לא נוקט עמדה. לא מוביל.

לפעמים אני לא יודע אם אני חי או מת ואת יודעת מה? לא ממש אכפת לי.

אשתי, כשהיינו נשואים, היתה מתעצבנת מהאדישות.

היא היתה אומרת לי כל הזמן שזו לא שלווה, אלא הימנעות מבחירה.

בכל תחום בחיים.                              

רצתה ילדים – עשינו.

רצתה מפרנס – הלכתי בשבילה לעבודה.

רצתה לצאת – נשארתי עם הילדים.

והיא צדקה. לא היה לי אכפת מכלום.

בסוף גם לא היה אכפת לי אם היא נאמנה לי, או שוכבת עם אחרים.

עד שהיא נשברה והתגרשנו.

ככה אני. אדיש. שום דבר לא משפיע עלי. לא נוגע בי.

ואני יודע שהיא צדקה.

היא כבר מזמן נשואה שוב ונולד לה עוד ילד ואני באדישות".

הוא פתח את הלב וסיפר את מה שראה כתמצית חייו.

"על מה רצית להתייעץ איתי?" שאלתי והוא ענה מיד:

"אני רוצה לעשות שינוי בבית.

הבית לא נוח לי כבר תקופה. לא מתאים לי ולילדים. אולי אפילו מרתיע דייטים שאני מביא לפה.

בא לי בית נוח ומרשים".

"כלומר, יש דברים שחשוב לך שיהיו בבית והם לא קיימים כרגע. יודע להגיד לי מה חסר לך? מה היית רוצה שיהיה?" שאלתי.

"ברור. הכנתי רשימה של כל מה שאני רוצה. אני צריך את היעוץ שלך כדי להבין איך לעשות את זה" ענה לי.

"אוקי" אמרתי לו. "ואיפה נמקם את האדישות? כי דווקא נראה לי שאתה נוקט עמדה ומוביל לשינוי".

צחקנו...

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב