טיסה זה פרימיטיבי

"את יודעת, טיסה זה ממש פרימיטיבי" אמר לי הטייס לשעבר, שפרש די מזמן לגמלאות.

"כל הישיבה בתוך גליל גדול, שהוא מכונה כבדה שממריאה פיזית לשמיים.

וכל השעונים והמכוונים בקוקפיט וההעמסה והפריקה.

חייב להיות פתרון יותר אלגנטי לעבור ממקום למקום. לא ככה.

אפילו על טלפתיה חשבתי.

פעם היתה סדרה - מנהרת הזמן. אנשים נכנסו למתחם ועברו מיד לתקופה אחרת. את זוכרת את זה? הילדים שלי מאוד אהבו את הסדרה הזו" הוא הוסיף.

"ברור שאני זוכרת" עניתי.

"אני זוכרת גם את הסרט חזרה לעתיד ואת הסדרה על גבי ודבי שעברו ממקום למקום בעולם בעזרת ענף של עץ" הוספתי.

"אווו אז את יודעת בדיוק על מה אני מדבר. לפעמים אני חושב שעשו מטוס, שהוא בעצם מפלצת מאולצת, רק כדי ליצור דרמה של סיפור גדול ולהחמיא לאגו של הממציאים. אבל חכם זה לא" אמר לי וצחק.

"עשרות אנשים יושבים במטוס משועממים או מדברים על שטויות כדי למלא את השתיקה והפחד. משתעלים, בוכים, צוחקים, קוראים, ישנים, ערים או מרדימים תינוק. לעיתים רחוקות שומעים צחוק מתוק של תינוק.

שאר הזמן – קקופוניה מוחלטת.

זה מצב לא סביר, את מבינה?"

הבנתי. היה משהו בדברים שלו.

קשה היה לי להאמין שאני מדברת עם גבר בשלבי דמנציה מתקדמים שהיה טייס.

"מה הטיסה הכי מצחיקה שהיתה לך?" שאלתי.

"אווו, היו המון טיסות מצחיקות. עם תקלות מוזרות ועם דברים ששכחו בארץ ונזכרו באויר. פעם שידרנו בטעות את הקשקשת בין הטייסים. פעם ישבו איתנו בקוקפיט שתי נשים של טייסים, אחת ישבה על השניה והאחת מלמעלה נרדמה ונפלה. פעם דייל שהיה לו דורבן ברגל ונכנס אלינו יחף להתחבא. המון דברים.

אבל באחת הטיסות האחרונות שלי אני זוכר את אחד הצחוקים הרציניים – צחקנו יותר משעה.

זה היה קצת אחרי שנכנס לתפקיד דייל מוסלמי.

הציגו את צוות המטוס בכריזה. אמרו את כל השמות של הטייסים והדיילים ואז היה שקט רגע ואמרו כמעט בלחש 'וגם אברהים'.

כאילו ניסו לטשטש את השם שלו, או חשבו שאם ילחשו – הנוסעים לא ישימו לב.

לנו זה הרי לא משנה – מעולם לא בדקנו מה הדת או הלאום של הצוות. הם מקצוענים ועוברים הכשרה רצינית.

אם היו אומרים את כל השמות בשטף – בטוח שאף אחד לא היה שם לב.

דווקא ההיסוס והלחש – הדגישו את השם שלו.

אני באמת לא יודע למה זה היה מצחיק. אבל צחקנו כל כך.

ואחר כך עוד המשכנו לצחוק מהצחוק של עצמנו. כולנו שואגים ודומעים מרוב צחוק.

בקושי הצלחנו לתקשר בינינו" הוא צחק גם עכשיו כשסיפר לי על זה.

חשבתי שזה באמת מוזר אם אין דיילים ודיילות מהמגזר הערבי. הם מהווים אחוז משמעותי באוכלוסיה, אבל לא פיתחתי איתו דיון על זה. הוא נראה לי שקוע בזכרונות.

"מה הטיסה הכי מפחידה שהיתה לך?" שאלתי אותו.

"אווו היתה טיסה אחת מצרפת לארץ בשנות השמונים שהיה בה כומר או נזיר שנכנס לטרנס מקריאה בספר קודש, הוא התחיל לרוץ במטוס ולצעוק פסוקי נבואה מפחידים על סוף העולם.

זו היתה תקופה של פיגועים וכולנו עוד זכרנו חטיפות מטוסים. הייתי בטוח שהטיסה הזו תגמר רע.

היה קשה מאוד להשתלט עליו.

אנשי הצוות ואנשי בטחון שהיו בטיסה בסוף הצליחו להשכיב אותו ולהזריק לו חומר מרדים.

אבל אלה היו רגעי אימה" הוא סיפר ונראה מהורהר.

הבת שלו הגיעה והצטרפה לשיחה שלנו. היא נתקעה בפקקים ואיחרה קצת לפגישה שקבענו.

כשהבינה שבילינו בינתיים בנעימים – נרגעה.

הם עושים רילוקיישן לספרד – הבת, בעלה והילדים.

היא קיבלה תפקיד בכיר בחברת הייטק בינלאומית ואחרי תקופת ניסיון עם טיסות הלוך ושוב והמון דאגה לאבא שלה שנשאר בארץ וגעגועים לילדים ולבעל – החליטו לקחת אותו איתם.

אחותה גרה כבר שנים בארהב והקשרים בינה לבין ההורים מעולם לא היו טובים.

מאז שאמא שלה נפטרה אבא שלה רק עליה – כך אמרה.

ההתלבטות הכבדה ביותר בקבלת המשרה היתה אבא שלה, שישאר בארץ לבדו במצב רפואי ובעיקר תודעתי מחמיר.

דווקא בעלה היה זה שהתעקש לקחת אותו איתם. גם מבחינה מצפונית וגם כדי שיהיה ליד הילדים בשנותיו האחרונות. לא לבד ונטוש.

ההורים של בעלה נפטרו יחסית צעירים, בתקופה שהוא למד בחו"ל והוא היה רגיש לנושא.

היא היתה זו שהתלבטה.

איך אבא שלה יסתדר בארץ זרה, עם שפה שהוא לא דובר.

איך היא תסתדר עם אבא שלה כל כך קרוב אליה ותלוי בה.

אבל המצפון הכריע.

היא סיפרה לי עוד על אבא שלה, שהיה טייס מוערך והיום לא יודע לקרוא שעון אנלוגי. בקושי מבין את המשמעות של השעה בדיגיטלי.

על תחילת המחלה קצת אחרי שיצא לפנסיה וההחמרה לאחר מות אמה.

היא לא היתה מופתעת מנסיונות ההמצאה שלו למטוס טלפתי.

אמרה שפיתח יכולת חלימה מרשימה. אולי משהו שהניתוק מהמציאות עושה לו.

עניתי לה שנראה לי שרק מי שקצת מתנתק מהמציאות ומכבלי ההגיון שיישמנו על עצמנו ומתחיל לכאורה להזות – יכול להגיע להמצאות הגדולות באמת.

היא הסכימה איתי וסיפרה על חזיונות שהיו לה כשהיתה בדרום אמריקה אחרי הצבא וניסתה פטריות.

היא צחקה ואמרה שמזל שעשתה את זה אז, כשהיתה מאוד צעירה, כי היום לא היה לה אומץ לנסות וחבל לפספס כזו חוויה.

היא ביקשה את היעוץ שלי, הם מצאו שני בתים שהתלבטו איזה מהם לרכוש.

שני הבתים היו עם יחידה נפרדת לאבא שלה ולמטפלת עבורו.

אחד מאוד גדול ומרווח, אבל מחוץ לעיר, רחוק יותר ממקום העבודה שלה ויצריך ממנה נסיעה של כמעט שעה בתחבורה ציבורית.

השני לא כל כך גדול, אבל ממש במרחק הליכה מהעבודה.

הסתכלתי איתה בתכניות ובתמונות של הבתים.

שני הבתים נראו טוב עבורם.

הצעתי לה שנחקור קצת את הסביבה של כל אחד מהם.

מסתבר שהבית הרחוק נמצא בפרבר עם קהילה פעילה ונחמדה ולאחרונה עברו לשם משפחות צעירות שברחו מהעיר. יש שם בית ספר די טוב לילדים ומכולת במרחק סביר. יש גם פארק גדול שאבא שלה יוכל לבלות בו בימים יפים ומסלולים קלילים שיוכלו לטייל בהם בסופי שבוע. הם לא אוהבים טיולים קשים.

הסתבר גם שבמשך שנות הקורונה, הוקמו שם מתחמי עבודה שיתופיים עם כל הפסיליטיז שהם אוהבים, כולל חדרי כושר. זה יכול בהחלט לעזור גם לבעלה למצוא את תחום העיסוק שלו משם כיועץ הנדסי לחברות גדולות, במילא רוב העבודה שלו נעשית אונליין. זה יאפשר לו לצאת מהבית לעבודה ולא להשתעמם כפי שהיא חששה שיקרה לו.

היא דיברה עם בעלה והילדים בטלפון, לקבל את הסכמתם וההחלטה נעשתה.

אבא שלה, מתוך הרהורי זכרונותיו – הסכים גם הוא, למרות שהיא לא היתה בטוחה שיזכור את זה אחר כך.

הם הרגישו שלמים.

"את יודעת מה מעניין?" היא שאלה אותי. "אני פתאום מבינה שבית הוא הרבה מעבר לארבעה קירות. הוא מגיע למעגלים רחבים כל כך, שכאשר אנחנו חיים בארץ שלנו – אנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו".

הסכמתי איתה. אנחנו יצורים חברתיים וקהילתיים.

גם אם אנחנו אוהבים את הלבד וגם אם מתחשק לנו להתנתק מהסביבה.

הידיעה של הסביבה הפיזית והאנושית - תמיד קיימת בנו.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב