פרחים מפורקים
"בבית שלי אני לא רוצה פרחים" אמרה לי בנחרצות כששאלתי אותה מה לא תרצה שיהיה בבית.
"בלי פרחים. אני לא יכולה לשאת מראה של פרחים. אפילו לא בתמונות או בשום איזכור אחר"
ביקשתי ממנה להסביר והיא פתחה בפני את סיפור חייה.
"בגיל 16 חטפו אותי וחיתנו אותי בכוח, עם גבר מבוגר ממני בהרבה.
ההורים שלי היו מהאחרונים לשמור על המסורת הזו של העדה. זה כבר כמעט לא קרה בדור שלי.
עוד לפני גיל 17, חברות מבית הספר שלי טיילו במרכז העיר וראו אותי עובדת בחנות התכשיטים של בעלי. ניסיתי להסתיר בטן גדולה של הריון מאחורי הקופה הרושמת. זוכרת את הקופות שהיו פעם?
אני בטוחה שהן ראו ואני בטוחה שהן סיפרו את זה לכל הכיתה.
באותו רגע, הבנתי כבר שגורלי נחרץ.
כבר לעולם לא אוכל לחזור להיות חלק מחברה נורמלית.
בגיל 21, עם שני ילדים קטנים, בעלי גירש אותי בחזרה לבית הורי ההמומים.
עשיתי לו יותר מדי בעיות והוא לא הצליח לשלוט בי. היתה לי דעה משלי וזה לא היה מקובל עליו.
אבא שלי זעם. בחיים לא ראיתי אותו משתולל ככה.
צרח עלי במשך ימים, שאני בושה למשפחה.
שהמשפחות שלנו קבעו את השידוך הזה עוד כשהייתי בבטן של אמא שלי ומי אני שאפר את הסכם של כבוד.
אמא שלי בעיקר בכתה.
עברו כמה שבועות והבנתי שזה לא ישתנה. שכל מה שההורים שלי רוצים הוא שאסתלק מהבית שלהם.
ביחד עם הילדים.
ביום אחד כבתה גם האהבה שלהם אל הילדים שלי.
הבושה היתה חזות הכל.
אז הלכתי משם.
לרחוב.
חברים לא היו לי. משפחה כבר לא היתה. גם כסף כמעט ולא. קצת מזומן ששמרתי לי בצד מחנות התכשיטים של בעלי.
אני והילדים, עם שתי מזוודות על גלגלים, מסתובבים במרכז העיר.
בימים היינו בגני שעשועים, כאילו מבלים. כאילו אף אחד לא רואה את המזוודות ואת הלכלוך שלנו.
בלילות היינו מוצאים חדרי מדרגות לישון.
ככה זה נמשך יותר מחודשיים, עד שהתחיל החורף.
אני לא רוצה לספר לך עכשיו על ילדים רעבים ועל גשם בלי גג. אולי פעם. אנחנו כרגע בעניין הפרחים...
ואז בתחילת החורף הגיעה מלאכית. ככה חשבתי.
מלאכית שבאה להציל אותי.
היא נראתה חרדית אבל קצת מרושלת, עם כיסוי ראש ועם שני ילדים בערך בגיל של הילדים שלי.
הם שיחקו קצת בגינה לידנו והיא הראשונה ששאלה על המזוודות.
סוף סוף מישהו רואה אותי. שם לב אלי, למישהו אכפת.
סיפרתי לה שעפתי עם הילדים מהבית ושאני ברחוב. ככה. פתחתי הכל.
היא הזמינה אותנו אליה הביתה.
כל כך התרגשתי. לא היה לי נעים, אבל לא ממש היתה ברירה.
לקחנו את המזוודות ואת הילדים והתחלנו ללכת לכיוון הבית.
בדרך היא סיפרה לי קצת שהבית שומר מסורת ויש בו הרבה נשים וילדים שחיים בשיתוף. כמו משפחה אחת גדולה, למרות שאין בין הנשים קשרי דם.
שאלתי אותה מה עם גברים. האם יש שם גברים?
היא אמרה לי שכבר אראה ואבין בעצמי ובינתיים תהיה לי ולילדים מיטה חמה ואוכל אבל קודם כל מקלחת.
הגענו לבית ישן, כמעט מתפורר. היה ברור שכסף אין שם.
אני גדלתי בבית עם מספיק כסף לצרכים של המשפחה וחותנתי בכוח עם בעל עשיר.
בית עני לא הכרתי, אבל כל דבר היה עדיף על הרחוב.
היה אחר הצהרים ובמטבח היו חמש נשים, מבשלות יחד.
המלאכית שלי הציגה אותי בפניהן וכולן חיבקו אותי ואת הילדים, כאילו לא הסרחנו.
הן הראו לי איפה אני יכולה לישון, עם אישה אחרת שיש לה שלושה ילדים. כולנו יחד באותו חדר ומיד הפנו אותנו למקלחת.
זו היתה מקלחת שלא אשכח כל חיי. מקלחת גואלת ממש. מחיה.
הנשים נתנו לנו בגדים נקיים והרגשנו שהגענו לגן עדן.
לאט לאט הגיעו הביתה עוד נשים ועוד ילדים, לא הבנתי מאיפה.
חלק מהילדים הגיעו עם האמהות שלהם וחלק עם ילדים גדולים יותר.
כשירד החושך בחוץ כולם התאספו באגף אחר בבית, סביב שולחנות ארוכים והגישו אוכל לשולחן.
שלוש נשים הגישו את האוכל.
ארוחה פשוטה וחמה.
לא יכולתי לעצור את הדמעות בזמן שהנשים והילדים בירכו על המזון.
לא היה שם אף גבר. הנער המבוגר ביותר נראה לי בן 16. הגיל שבו חיתנו אותי.
האוכל היה טעים. טרפנו. רק באותו רגע הבנתי כמה היינו מורעבים.
הילדים ישבו קרוב אלי ועדיין התביישו.
כל הילדים פינו את השולחן ושלוש נשים רחצו את הכלים.
בינתיים, שתי הנערות הבוגרות בשבט הזה, אולי בנות 14, פיזרו על השולחנות ועל כל הרצפה מה שנראה לי בהתחלה כמו קונפטי.
זה לא היה קונפטי.
אלה היו עלים וגבעולים של פרחים.
פרחים מפורקים.
עלים, גבעולים, עלי גביע, עלי כותרת, אבקנים, עמודי עלי בשלל צבעים.
את עמודי העלי והאבקנים הנערות הבליטו משאר חלקי הפרחים.
מישהו, אחר כך התברר שאלה הפעוטות, פירקו לגורמים פרחים שחלק מהנשים קטפו בואדי הסמוך.
הייתי נפעמת. בחיים לא ראיתי כזה דבר ולא הבנתי אותו.
הילדים שלי נצמדו אלי עוד יותר והביטו בי בשקט.
הרגשתי כמו על כוכב אחר.
אברי רביה זכריים ונקביים של פרחים היו מפוזרים בכל מקום על מצע עלי כותרת ועלים ירוקים.
ואז השתרר שקט מוחלט.
ודלת מרוחקת נפתחה.
והוא עמד שם. הגבר של הבית.
מרשים, זקוף, גאה בעצמו.
היו לו עיניים יוקדות. שחורות עמוקות.
הוא סרק את השבט שלו והביט בי בריכוז.
ובילדים.
בירך אותי שאהיה ברוכה בצל קורתו.
אמר שכאן יש לי בית.
הרגשתי שהוא מכיר אותי. שהוא מבין.
שתי נשים אספו את עמודי העלי והאבקנים של הפרחים אל קערת נחושת והגישו אותה לגבר.
והוא הלך אל האגף שבהמשך זכיתי להכיר.
השתלבתי בבית, בשבט.
עבדתי במכירת ספרים בתחנה המרכזית, הילדים שלי היו בקבוצות למידה עם שאר הילדים באחד המבנים בחצר ונראו מאושרים, לקחתי חלק בתורנויות המטבח והניקיון.
גם בתורנויות השינה עם הגבר של השבט.
אספתי אברי רביה זכריים ונקביים של פרחים אל קערת נחושת בטקס קבוע והבאתי אל מיטתו ביום שלי.
ילדתי לו עוד שני ילדים.
הרגשתי שיש לי מקום בעולם. הרגשתי שייכת.
כך עפו 15 שנה.
ויום אחד כשמכרתי ספרים בתחנה המרכזית ראיתי את אחי הבכור.
הלב שלי עצר. ניסיתי לא להביט, אבל זה היה חזק ממני.
אחי ראה אותי.
למרות האזהרות והחוקים של השבט – ישבתי עם אחי על המדרכה בצד וסיפרתי לו הכל.
מסתבר שהאחים שלי ניסו לחפש אותי, עד שהתייאשו והיו בטוחים שברחתי מהארץ.
אני לא ארבה בפרטים, אבל אחי הסביר לי שאני חיה בכת, הוציא אותי ואת הילדים משם וביחד עם אחותי הקטנה – קנו לי דירה. את הדירה הזו שאני רוצה לשפץ עכשיו אחרי הרבה שנים ואחרי שהילדים שלי כבר גדלו.
ההורים שלי לא הסכימו להפגש איתי עד היום, אבל אני מרגישה שיש לי משפחה.
בהתחלה הגבר של השבט ניסה לשלוח אלי שליחות להחזיר אותי, עד שאחי איים שאם יתקרבו אלי – זה יגמר רע. ואחי כמו שהוא נראה אז – היה עדיף להאמין לו.
לאט לאט ובהדרגה, אני מבינה מה עברתי.
אני זוכרת ומבינה את הטקסים של הכת. מבינה את עומק הרע וגם מודה על כל הטוב וההצלה.
וזה סיפור חיי ואולי את מבינה למה לעולם לא יהיו לי פרחים. לא שלמים ולא מפורקים"
הבנתי. בודאי. וחיבקתי.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
Comments