שדות זהב

בדרך חזרה מכיכר החטופים היא העזה בפעם הראשונה, אחרי הרבה זמן, לעבור ליד איכילוב ולעשות בריצה את המסלול בו הלכה שוב ושוב כשאבא שלה היה מאושפז.

כשהתקרבה אל שער הכניסה לבית החולים הרגישה התכווצות בנשמה.

היא חצתה את הכביש, לכיוון בניין המגורים החדש ממול, ממנו התאבד מישהו בקפיצה בדיוק כשהגיעה לתורנות שלה בשמירה על אביה, מוקדם באחד הבקרים.

היא הסתכלה על המדרכה בחשש, רצתה לוודא שאין סימן או כתם של מוות.

הגדילה את הצעדים, כמו מדלגת בין שלוליות, כדי לדרוך פחות.

ניסתה לנשום פחות.

הסבירה לעצמה שבינתיים היה חורף והכל כנראה נשטף בגשם.

ההתכווצות בנשמה שלה החריפה.

היא רצה יותר מהר, עוברת דרך כיכר המדינה, שכמעט אפשר לשכוח שפעם זו היתה באמת כיכר.

ענקית. עם דשא יבש. כיכר שבמחאות שנראות היום כל כך רחוקות ותמימות – קראו לה כיכר הלחם.

חלפה על פני הסופר הקטן, שבאופן מפתיע מוכר סיגריות במחיר הכי זול בארץ.

חושבת על המלחמה שהחזירה אותה לעשן אחרי עשרים שנה שלא נגעה בסיגריה.

מקווה שבקרוב תצליח לא להתגעגע לסיגריות.

במילא יש לה כל כך הרבה למה להתגעגע.

היא רצה.

בהדרגה הכיווץ בנשמה השתחרר ונשאר רק כאב. וגעגוע.

משהו אמיתי להתגעגע אליו.

האבדן הכי קרוב שחוותה.

נזכרה בשיחות עם אבא שלה בזמן שהיה מאושפז.

דיבר על הערכים שהיו חשובים לו.

דיבר על השסע בעם ובמדינה שכל כך אהב.

"אלו גם אלו דברי אלוהים חיים" אמר לה בדמדומי הטיולים בין העולם הזה לעולם הבא.

היא היתה בטוחה שהמשפחה שלה לא תאמין לה שזה מה שמלמל – והקליטה אותו.

כשסיפרה לילדים על החזיונות של אבא שלה – הדבר היחידי שלא הצליחו להאמין לו, היה איך היא לא פוחדת.

ככל שנמשך הזמן, היה לה ברור יותר שמה שהרגישה מההתחלה נכון והפעם הוא כבר לא יחלים.

שהוא עובר בהדרגה אל הצד השני, אבל לא מצליח להשתחרר מהחיים האלה.

אולי האחריות שלו למשפחה, או משימות שלא סיים, כבלו אותו למציאות שכאן.

ברגעים בהם היה נראה לה שהוא מחפש את דרכו החוצה, סיפרה לו על הזכרונות שלו.

ממש יכולה היתה לראות, או לדמיין חוויות שחווה כילד.

איך ראתה? לא הבינה וגם לא ניסתה להבין.

היא תיארה לו איך הוא הולך לאורך הנחל עד הדיונות שסביב שלולית החורף הגדולה, רץ במעלה הדיונה הגבוהה ורואה את הים.

משם גולש למטה בחול, יחף, והולך אל השדות.

"תראה אבא, אתה רץ בשדות הזהב.

רץ ורץ בשדה והנה אתה פורש כנפיים ועף.

עף לך לדרכך אל האור"

בכל פעם שהיתה מתארת לו את המסלול של ילדותו, הפנים שלו התרככו.

אולי הוא שמע אותה. אולי לא.

אולי רץ יחף בשדות זהב.

אל אחותו. אל אבא שלו. הוא קרא להם מדי פעם.

היה לה מוזר שלשתי האמהות שלו, זו שילדה אותו ומתה וזו שגידלה אותו – לא קרא.

לפחות לא בקול שיכולה היתה לשמוע.

ואולי לא היה צריך לקרוא להן, אולי הן היו שם איתו כל הזמן.

מביטות בו יחד באהבה. זו לצד זו, שלובות זרועות.

עד שלבסוף הצליח להשתחרר מהעולם הזה.

.

בקרוב היא תעבור לחיות באיזור בו אבא שלה גדל.

היא קנתה בית ישן מול השדות.

נשפץ ונשנה אותו, כך שגם מהסלון וגם מהחדר שלה – היא תראה את שדות הזהב.

ותוכל לרוץ אל הדיונות ליד שלולית החורף, בכל פעם שתרגיש געגוע.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב